<h1>צרור החיים הדרך השני סימן י'</h1>
<h2>דף קה.</h2>
מים אחרונים. כבר אמרנו שהמברך על כוס הברכה, יטול ויברך, וזהו בשאכל דבר מזוהם ונקרא דבר מזוהם כל דבר לח שמסתבך על הידים. וי"מ דכל דבר הקרב על גבי המזבח, פסקה זוהמתו ואינו נקרא מזוהם. ושאר הדברים שאינן קרבים נקראין מזוהמין. וכבר כתבתי ענין על מה שאמרו מים אחרונים חובה. וכתב רש"י ז"ל ביומא בפרק יום הכיפורים (פ"ג, ב') בנטילת ידים אחרונים מנהג לנקות גם השפם. ודין מים אחרונים ניטלין בין בכלי בין שלא בכלי, ואין להם שיעור בין רב למעט רק להסיר הזוהמא, ואינן צריכין ניגוב. ואין ניטלין על גבי קרקע אלא על גבי כלים או על עצים מפני שרוח רעה שורה עליהם. ומים אחרונים אינן ניטלין אלא במים צוננין, מפני שהחמין מפעפעין את הידים. ומים שנשתנו מראיהן, או שנעשה בהן מלאכה כשרים למים אחרונים. שכולן מעבירין את הזוהמא. ולמים אחרונים אין צריך נטילה רק לפרק שני של אצבעות, שלכלוך [המאכל] אינו מגיע למעלה מזה.
ויש בני אדם שרוחצין ידיהן בין תבשיל לתבשיל לנקיות בעלמא. ומשום כך אין צריך לברך שאם ירצה אינו צריך לרחוץ, אבל האוכל גבינה ורצה לאכול בשר, חובה הוא ליטול ידיו. וזה בשאוכל בלילה, אבל ביום אין צריך רחיצה. ומטעם זה היה אומר מורי הרשב"א שאינו מברך על רחיצה זו. ויש שהיו דנין אותו כמים אחרונים בברכה, ולכל דיניהם, ויותר ממים אחרונים שהיו צריכים ניגוב.
